דהרמסלה 5/7-20/7
ושוב נסיעה של שעות רבות הביאה אותנו למקום שונה לחלוטין מהמקום הקודם - דהרמסלה, רק שהנסיעה הזו הסתיימה ב- 4 לפנות בוקר ונהג מונית עצבני שלקח לנו הרבה כסף לא מתוכנן. כך שאם קודם לכן אמרתי שאנחנו די מסתדרות עם "הרמאות" ההודית או "המסחר" ההודי - יש לנו כמה מעידות בנושא. האוטובוס הוריד אותנו ב- 3 לפנות בוקר במקום כלשהו המרוחק כחצי שעה נסיעה ממקום היעד על כן ארגנו לנו נסיעת מונית חינם (זה מה הנהג הדגיש שוב ושוב לפני שעלינו) למקום היעד. הנהג שאל אותנו לאן בדיוק, אמרנו לו את שם המקום ולאחר נסיעה של כ- 40 דקות הגענו ליעדנו, מקום שומם וחשוך מאוד ללא בית אחד בסביבה, והוא ביקש סכום כסף מוגזם מאוד על הנסיעה. הזכרנו לו כי הוא אמר שהנסיעה חינם אך הוא התעקש שהיא הייתה חינם ליעד אחר ולא לזה שביקשנו, לכן ביקשנו ממנו להוריד אותנו באותו היעד שהינו חינם (העדפנו זאת הן בגלל המחיר והן בגלל המקום החשוך והשומם שהתגלה לפנינו). הנהג מאוד התעצבן עד כי החל לומר דברים מתוך כעס, כדי לא להמשיך את הנסיעה במורד הכביש המפותל עם הנהג העצבני, שני ואני החלטנו להיות חכמות יותר מאשר צודקות (בניגוד לג'ן, הבחורה הקוריאנית שהתנהגה בתמימות רבה) וביקשנו לרדת במקום מואר וראשי יותר ושילמנו לו את סכום הכסף.
וכך, ב- 4 לפנות בוקר, עייפות ורעבות המתנו ברחוב הראשי של העיירה מקלוד גאנג' בדהרמסלה וחיכינו לאור הבוקר (בשעת לילה מאוחרת, הרחוב הראשי של העיירה מקביל לסמטה צרה וחשוכה בתל אביב). כעבור כמה דקות, הופיע בחור צעיר ונחמד בשם שני (מסתבר ששני זה שם של אל הודי מאוד חזק....) שהציע לנו לבוא להמתין לאור הבוקר בחדרו והוסיף כי בעשר בבוקר מתפנה חדר באכסניה שבה הוא עובד. הצטרפנו אליו, השתלטנו לו על החדר ובילינו את שעות הבוקר המוקדמות במשחקי טאקי. לאחר משחקים רבים בהם הוא הפסיד, שני ואני סיכמנו בינינו (בעברית כמובן) כי ניתן לו לנצח כדי שירגיש טוב... וזה אכן עבד!
ישנו באכסניה שלו במשך 3 לילות שבסופן שני (הבן) הביא לשני (הבת) חליל כמתנת פרידה (כעת, שני ואני מחפשות שם ללהקה שברצוננו להקים עם החליל שלה והתוף שלי כך שנשמח לשמוע הצעות מקוריות...):
ושוב נסיעה של שעות רבות הביאה אותנו למקום שונה לחלוטין מהמקום הקודם - דהרמסלה, רק שהנסיעה הזו הסתיימה ב- 4 לפנות בוקר ונהג מונית עצבני שלקח לנו הרבה כסף לא מתוכנן. כך שאם קודם לכן אמרתי שאנחנו די מסתדרות עם "הרמאות" ההודית או "המסחר" ההודי - יש לנו כמה מעידות בנושא. האוטובוס הוריד אותנו ב- 3 לפנות בוקר במקום כלשהו המרוחק כחצי שעה נסיעה ממקום היעד על כן ארגנו לנו נסיעת מונית חינם (זה מה הנהג הדגיש שוב ושוב לפני שעלינו) למקום היעד. הנהג שאל אותנו לאן בדיוק, אמרנו לו את שם המקום ולאחר נסיעה של כ- 40 דקות הגענו ליעדנו, מקום שומם וחשוך מאוד ללא בית אחד בסביבה, והוא ביקש סכום כסף מוגזם מאוד על הנסיעה. הזכרנו לו כי הוא אמר שהנסיעה חינם אך הוא התעקש שהיא הייתה חינם ליעד אחר ולא לזה שביקשנו, לכן ביקשנו ממנו להוריד אותנו באותו היעד שהינו חינם (העדפנו זאת הן בגלל המחיר והן בגלל המקום החשוך והשומם שהתגלה לפנינו). הנהג מאוד התעצבן עד כי החל לומר דברים מתוך כעס, כדי לא להמשיך את הנסיעה במורד הכביש המפותל עם הנהג העצבני, שני ואני החלטנו להיות חכמות יותר מאשר צודקות (בניגוד לג'ן, הבחורה הקוריאנית שהתנהגה בתמימות רבה) וביקשנו לרדת במקום מואר וראשי יותר ושילמנו לו את סכום הכסף.
וכך, ב- 4 לפנות בוקר, עייפות ורעבות המתנו ברחוב הראשי של העיירה מקלוד גאנג' בדהרמסלה וחיכינו לאור הבוקר (בשעת לילה מאוחרת, הרחוב הראשי של העיירה מקביל לסמטה צרה וחשוכה בתל אביב). כעבור כמה דקות, הופיע בחור צעיר ונחמד בשם שני (מסתבר ששני זה שם של אל הודי מאוד חזק....) שהציע לנו לבוא להמתין לאור הבוקר בחדרו והוסיף כי בעשר בבוקר מתפנה חדר באכסניה שבה הוא עובד. הצטרפנו אליו, השתלטנו לו על החדר ובילינו את שעות הבוקר המוקדמות במשחקי טאקי. לאחר משחקים רבים בהם הוא הפסיד, שני ואני סיכמנו בינינו (בעברית כמובן) כי ניתן לו לנצח כדי שירגיש טוב... וזה אכן עבד!
ישנו באכסניה שלו במשך 3 לילות שבסופן שני (הבן) הביא לשני (הבת) חליל כמתנת פרידה (כעת, שני ואני מחפשות שם ללהקה שברצוננו להקים עם החליל שלה והתוף שלי כך שנשמח לשמוע הצעות מקוריות...):
מקלוד גאנג' הוא מקום מושבה של הממשלה הטיבטית הגולה (בעקבות הכיבוש של סין את טיבט), שם יושב המנהיג הרוחני של העם הטיבטי - הדלאי למה ה- 14. כיוון שהיה זה יום הולדתו, במשך שבוע התקיימו הרצאות על בסיס יומי מפי הדלאי למה בכבודו ובעצמו. ההרצאות הינן מאוד ספציפיות בנושא הבודהיזם והן הביאו איתן תיירים רבים למקום רק כדי לשמוע חוכמה מ"הוד קדושתו". ההרצאות התקיימו במקדש הבודהיסטי ותורגמו למספר שפות ברשת הרדיו המקומית. באחד הבקרים החלטתי לבקר באחת ההרצאות, לשם כך קניתי רדיו קטן (שלאחר מכן הוחלף תמורת מחצית צנצנת שוקולד נוטלה - מצרך יקר מפז בהודו!) קמתי מוקדם מאוד בבוקר על מנת לתפוס מקום בהרצאה ועברתי בדיקות בטחוניות קפדניות ע"י טיבטית שמיששה אותי כמעט בכל מקום אפשרי. כאשר הדלאי למה הגיע למקום הוא לווה בשמירה כבדה ומספר השתחוויות של אנשי עמו. שומעי ההרצאה כולם (מלבדי) מצויידים בכרית נוחה לישבן (ההרצאה כמובן על רצפת המקדש, אין צורך בכסאות...) ובספל טוב (הנזירים עברו וחילקו תה). לאחר שעות רבות של חיפוש, מצאתי את תחנת הרדיו המתרגמת את ההרצאה לאנגלית וניסיתי בכל הכח להבין את הנאמר. מעבר לאנגלית הרעועה שלי, גם כאשר הבנתי את המילים הנאמרות במשפט לא הבנתי את התוכן, מדובר על נושאים ספציפיים שיש להם צורך בידע בסיסי ומעמיק בנושא הבודהיזם, המדיטציה והרוחניות. לכן, לאחר שמיציתי את החוויה פרשתי באמצע ההרצאה על מנת להזין את עצמי בארוחה טובה, שם הכרתי שני נזירים בודהיסטים והתחלתי לשאול אותם שאלות בנושא, מסתבר שאחד מהם ביקר בישראל למשך שבוע ימים (נדיר בהחלט).
הנזירים והטיבטיים בכלל הם אנשים מאוד שונים מההודים. הם עדינים יותר, שקטים ומאופקים יותר ואינם מתמקחים על המחיר כלל, סה"כ אנשים מאוד נחמדים שאוהבים לעזור גם ללא קבלת תשלום כלשהו.
מסתבר, שהעם הטיבטי מאמין בגלגול נשמות. לכן, לאחר שהדלאי למה מת הנשמה שלו מועברת לילד שנולד אי שם במקום אחר. הילד הזה הופך להיות הדלאי למה הבא. השאלה המעניינת היא איך יודעים מיהו אותו ילד. הטיבטיים מאמינים כי הדלאי למה מגיע לרמה רוחנית מאוד גבוהה עד כי הוא יכול לראות היכן הנפש שלו תיוולד בגלגול הבא. לפני שהוא מת הוא מציין את המקום בה הוא יוולד מחדש. לאחר שהוא מת יש מעין מועצת חכמים (הנקראים למות) שמחפשת אחר הדלאי למה הבא, גם היא ברמה רוחנית מאוד גבוהה עד כי היא יכולה לראות את הרחוב, הבית ולעיתים את המשפחה לה הוא נולד. אך זה לא מספיק, לאחר שהם מוצאים את הילד שנולד הם עושים לו מבחנים רבים בגיל 3 כדי לראות שזה אכן הוא, הילד נדרש לזהות את מקל ההליכה שלו, המשקפיים וחפצים נוספים מהגלגול הקודם. רק לאחר מבחנים רבים הוא מוגדר כדלאי למה הבא ומתחיל לתפקד כמנהיג רק בגיל 15.
תמונות מהמקדשים (תלויה שם תמונה של הדלאי למה ה-14)...
ביקרנו במוזיאון לכיבוש הטיבטי. המוזיאון מציג את הכיבוש הסיני האכזר ואת הבריחה של העם הטיבטי אל מחוץ לטיבט בעקבות כך. המוזיאון מראה את האכזריות של המנהיג הסיני בכיבוש, את הדיכוי של תרבות העם הטיבטי ואת ההרג הרב. מסתבר שארגון ישראלי שם יד בבניית המוזיאון ובעיצובו.כאשר דיברתי עם אנשים טיבטיים בעיירה בנוגע לכיבוש הסיני, היה עצוב לשמוע על אופן הכיבוש ודיכוי התרבות הטיבטית...
באחד הערבים, הלכנו להופעה של ילדים טיבטיים. הילדים שרו, ניגנו ורקדו את התרבות שלהם (הם מאוד מתאמצים לשמרה גם בגולה). אני חייבת לציין כי ההופעה הייתה מעניינת מבחינת הרחבת אופקים אך נוראית ביותר מבחינת הנאה תרבותית, השירה לעיתים הייתה צווחנית ביותר וללא קצב אמיתי והריקוד היה מורכב מצעדים מאוד פשוטים שחזרו על עצמם ללא סוף, אך כלי הנגינה והתלבושות היו מאוד צבעוניים ומגניבים!
את יום שישי בערב בילינו בבית חבד שנמצא בכפר דרמקוט, ואם בדלהי היו כ- 70 איש אז כאן היו יותר מ- 200 ישראלים! שני ואני הזמנו את חברתנו ג'ן )הקוראנית( להצטרף אלינו ולראות מה זו ארוחת שבת יהודית. הסעדה הייתה מאוד גדוה ולוותה בשירים יהודיים ובשני רבנים חמודים שהתפללו ורקדו מכל הלב. הכנסת האורחים שלהם הייתה מאוד יפה כלפי ג'ן והם גרמו לה להרגיש בבית. הסברנו לה קצת על היהדות ובסה"כ היא מאוד נהנתה, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה דבר כזה.דהרמסלה מציעה מבחר רב מאוד של קורסים ושיעורים. הקורס הראשון שלקחתי היה דווקא קורס בבית חב"ד, קורס הנקרא "מדיטציה יהודית" (מדיטציה = התבוננות), הקורס היה נחמד מאוד ולימד את החיבור של הנפש היהודית לחיות בשלום ובשלווה עם העולם ועם עצמך ולקבל את הדברים שקורים לך (גם הרעים) כטובים. ולמרבה הפלא גם עשיתי מדיטציה!!! (בוא נגיד שיש לי הרבה לאן להשתפר בעניין).
במקביל אליי שני לקחה קורס מבוא לקבלה שהיה בשעות שונות מהקורס שלי כך שבזמן שהיא הייתה בקורס אני טיילתי ועשיתי דברים נוספים כמו טיול למפל בעיירה בבגסו, שיעור בישול, ההרצאה של הדלאי למה ועוד....הנה כמה תמונות מהמפל בבקסו, התמונות אינן חדות בגלל הענן שהיה באותו יום. בכלל, המקום כל כך גבוה שימים רבים אנחנו נמצאים בתוך ענן....
בביקור בכפר השכן - בקסו נתקלנו במקדש השונה מכל המקדשים ההודים שראינו, המקדש נראה חדש, נקי, צבעוני ומגניב:
לנשים ההודיות יש מנהג בו הן מקשטות את הידיים והרגליים שלהן באירועים מיוחדים (כגון חתונה), החלטנו לנסות את העניין וביקשנו שיציירו לנו על הידיים עם חינה (שעתידה להישאר ימים רבים...)
יד אחת שלי ויד אחת של שני
התוצאה הסופית לאחר הורדת החינה מהיד
מספר פעמים יצאנו לשתות בירה הודית, מסתבר שהבירה ההודית ממש טעימה.....
זוהי רייקי, הפרה השכנה לגסט האוס שלנו בכפר דרמקוט, בכל יום אנחנו אומרות לה בוקר טוב....
אני חייבת ציין שמיום יום אני יותר ויותר אוהבת פרות, הן ממש חמודות....במקומות מסויימים העגל משמש כחיית המחמד בבית בשביל הילדים...
החלטתי לקחת שיעור בישול שהועבר ע"י רג'ינה, בחורה צעירה (בת 23) שנתנה לי לבחור 3 מאכלים ממבחר עשיר ומגוון, בחרתי להכין מרק ירקות, אורז עם ירקות ומומו (דים סאם). בתחילת השיעור רג'ינה הלכה ל"מכולת" כדי לקנות את המצרכים לשיעור, בהודו הירקות ממש קטנים כך שחציל הוא בגודל של מלפפון אצלנו בארץ. המאכלים ההודיים מתובלים היטב (בעיקר בכמון - מה שנקרא אצלהם Masala) ולרב גם חריפים.
יחסית לבישול ההודי היה מאוד טעים, אבל קצת חריף בשבילי....
באחד הימים שני ואני החלטנו לקחת שיעור יוגה לניסיון, באותו היום הבנתי מדוע מעולם לא הלכתי לשיעור יוגה בארץ.... השיעור התחיל בדקות ארוכות של תזוזות עיניים לכל הכיוונים ובקולות מוזרים והסתיים בתובנות שעיקרן הצורך בסידור הציפורניים ברגליים ובחוסר האלסטיות שלי.....
בתמונה מאחוריי נמצא המדריך.
לאחר היוגה שני ואני חשנו צורך עז למסאג' טוב והחלטנו לנסות את המסאג' הטיבטי, מצאנו לנו אישה נחמדה ויצאנו מאוד מרוצות.אחד הדברים שבאים לידי ביטוי בדהרמסלה הוא הרוחניות, לכן זה אחד המקומות הידועים בהודו לקורס מדיטציה )כזה שלא מדברים עם אף אחד במשך 10 ימים( כדי לאעום קצת מהרוחניות הזו החלטתי לחוות רייקי, בחוויית הרייקי האיש האחראי מנסה להעביר לך אנרגיות חיוביות ולגרש את האנרגיות השליליות, אמנם לאחר שעת הרייקי הרגשתי שלווה ונינוחה , אני לא בטוחה אם הדבר אכן היה מהרייקי או שזה פשוט עבד פסיכולוגית....
השיעור האחרון שלקחתי הוא שיעור להכנת מאלות )מאלה = שרשרת בהודית(. בשיעור המאלות בחרתי אבן שחורה יפה והכנתי לה שרשרת מחוטים. מדובר על על מיני קשירות מיוחדות להכנת השרשרת, לקח לי 4 שעות לבצע את כל הקשירות האלו כאשר להודי מנוסה לוקח כחצי שעה. בכל זאת, היה ממש נחמד...אם דיברתי על הלבוש ההודי המצועצע ביותר, אז למען האמת זה די מדבק....הטעם שלי בצבעים ובבדים מאוד משתנה, ולראיה אפשר לראות את מכנס האלדין החדש שקניתי.....
זוכרים את משחק הסנוקר? ההודים המציאו סנוקר מסוג חדש, קטן וזול.... את הסנוקר ההודי משחקים עם היד ולא עם מקל, יש לפגוע בשחקנים ולהכניסם לחור באותה תנועה בה שיחקנו פעם בגוגויים.... המשחק ממש נחמד אך הייתי ממש גרועה ולא הכנסתי אף אחד לחור.... (בתמונה ישבתי את ישיבת ההודים, אחרי כמה דקות לא הצחתי ללכת...ההודים יכולים לשבת ככה שעות רבות)
אחד הדברים העיקריים שעשינו בדהרמסלה הוא קניות, יש כאן הרבה דברים מדהימים, הן של הודים והן של טיבטיים. אחד הדברים המפורסמים הוא השמיכות והצעיפים הרבים המוצעים ברחוב. מהדוכן הטיבטי הבא הנראה תמים לכאורה יצאנו עם כ- 1000 רופי והרבה מאוד בדים....
באחת מחנויות הקניות, שני החליטה לנסות את השמלה הטיבטית המסורתית, להלן התוצאה:
לאחר כמה ימים בעיירות ובכפרים היותר תיירותיים בדהרמסלה החלטנו לקחת אוטובוס מקומי ולרדת לרחוב הראשי הנמצא במרכז העיר. נסיעה באוטובוס המקומי היא חוויה בפני עצמה, ההודים נדחסים שם בהמוניהם נתלים על הדלתות בזמן הנסיעה ובחלק מהמקרים גם יושבים על הגג (אם בארץ האוטובוס הכיל 20 איש בהודו הוא מכיל 50 איש לא כולל אלו שיושבים על הגג).
התמונה הבאה צולמה באוטובוס כאשר אנחנו ישבנו על המנוע (האוטובוס עדיין לא מלא...):
התמונה הבאה צולמה באוטובוס כאשר אנחנו ישבנו על המנוע (האוטובוס עדיין לא מלא...):
הרחוב הראשי, נראה כמו אזור התעשייה של העיר הכי מג'וייפת בארץ:
כיוון שיש לי פוטנציאל לא רע להיראות כמו הודית מלאה, אחת המטרות העיקריות בנסיעתינו למרכז העיר הייתה לקנות לי סארי (הלבוש ההודי המסורתי). לכן נכנסנו לחנות שמוכרת סארי בלבד (החנות נחשבת די יוקרתית). החנות מכילה סוגים שונים של סארי בטווח מחירים מאוד גדול ויש בה את כל הצבעים והסוגים שרק אפשר לבקש.
אני מודדת סארי לדוגמא:
לאחר מחשבה רבה קניתי לי סארי בצבע צהוב וביקשתי מרג'ינה (הבחורה שהעבירה לי שיעור בישול) שתלמד אותי איך לובשים אותו. רק אז התחלתי להבין את משמעות הסארי לבחורות ההודיות, סארי זוהי תלבושת שנחשבת יוקרתית והיא נלבשת באירועים חגיגיים ובקרב האוכלוסייה האמידה יותר בהודו.אחת השאיפות שלי היא להיכנס לטאג' מאהל כהודית (מחיר כניסה לתייר הוא 750 רופי לעומת 20 רופי למקומי...), התמונות הבאות מראות כי התקדמתי בכלל לא רע, נשאר לי ללמוד את השפה קצת....
הרחוב ההודי שייך לגברים, מקום הנשים הוא בבית לרוב. כך שקשה יותר לראות את הנשים ההודיות ולשמוע אותן. עם זאת, הצלחנו לראות לא מעט נשים בדהרמסלה ואף לקחת תמונות. לרוב, הנשים ההודיות עובדות מאוד קשה כל היום, הן מכבסות, מנקות, מבשלות, דואגות לילדים ומשמשות כרועות צאן לפרות ולעיזים. הנשים העניות יותר שגרות בכפרים אף משמשות כפועלות בניין וסוחבות דברים כבדים על ראשם. מעמד האשה בהודו הוא מהנמוכים בעולם, היא אינה בוחרת עם מי היא יכולה להתחתן ולרוב גם אין לה זכות להביע את דעתה. המשפחה בוחרת את החתן בשבילה ולאחר מכן הוא מחליט החלטות בחייה כגון האם ירשה לה לעבוד מחוץ לבית. פעמים רבות האשה אינה מתראה עם בעלה לפני החתונה ואינה יודעת איך הוא נראה. לאחר החתונה היא עוברת לגור עם החתן בבית הוריו, עליה להיות תמיד עם כיסוי ראש וכאשר היא רואה גברים מבוגרים ממנה (כגון אב בעלה) עליה לשים את הרעלה על פניה, גם בשעת הסעודה....קיצר, מזל שנולדתי בישראל!!!
הלבוש ההודי הוא מהמצועצעים בעולם, כל הצבעים הולכים, כל השילובים, כל הגוונים. הנשים מאוד צנועות (מלבד הבטן שחשופה בלבוש הסארי)
ההודים מאמינים בהרבה אלילים, אחד מהם הוא גאניש, אל חזק הנראה בעיני כפיל הודי. את דמותו ניתן לראות במקומות רבים בהודו, במקדשים, פסלים, בתמונות וציורים ועוד
לא יכול להיות שהבלוג שלי לא יכיל תמונה של השירותים בהודו (עד כמה שהדבר ידוע...), שירותי רצפה מתקדמים (אפשר להוריד את המים):
הודו היא מדינה שיש בה הרבה מאוד עוני, אנשים רבים שהולכים ברחוב ומבקשים מתיירים כסף. אמאות שמלמדות את ילדיהם הקטנים ללכת לתייר ולהושיט לו את היד, לגעת בו ולא להרפות עד שהם יקבלו את הכסף.
משהו שמאוד קשה לראות בעין.
