לאחר 17 שעות של נסיעה מפרכת בתא "סליפר" באוטובוס שמייצר במפרים בכביש סלול ומעצים מהמורות בדרך עפר הגענו למנאלי, עיירת נופש הממוקמת בהרים בין העמקים קולו, פרווטי, ספיטי ולהול. המקום מהווה מוקד תיירות גדול מאוד (בפרט לישראליים). הודים מרחבי המדינה באים לבלות את ירח הדבש שלהם במקום זה.
אז מה עשינו במנאלי? נחנו, עשינו קניות, טיילנו ברחובות הצרים, ראינו מקדשים הינדיים, טבלנו רגלינו במרחצאות מים חמים, טיילנו בחיק הטבע לראות נופים מדהימים (אך התמונות לא כל כך ימחישו אותם), הכרנו אנשים שונים ולמדנו קצת על צורת החיים והעוני הרב שקיים במקום.
ביום השני שלנו בעיירה הכרנו בחור הודי נחמד בשם אנל, שהגיע ממומביי מטעמי עבודה. שאלנו אותו איפה יש מסיבה הודית טובה והוא החליט לקחת אותנו באותו הערב. מסתבר שבהודו (כנראה שלא בערים הגדולות) יש בעיקר מסיבות לזוגות כך שזוגות, נשים וילדים (והם לוקחים את הילדים למסיבות!!!) יכולים להיכנס אך גברים לבדם אינם רשאיים, הדבר מעלה את איכות המסיבה והאנשים שבה. במסיבה התנגנו שירים הודים רבים (דווקא מוזיקה טובה), התנסנו מעט בריקוד ההודי המאוד משעשע ונהנו מאוד לצפות בזוגות שרקדו שם, ממש סרט הודי בשידור חי.... (בדיוק נגמרה לי הבטריה במצלמה כך שאין לי תיעוד לזה, אנחנו עדיין בחיפושים אחר מסיבה נוספת) - חוויה שמומלצת בחום.
כדי להנות מהנופים המדהימים שיש באזור החלטנו לקחת טיול של יום אחד למקום מאוד גבוה בהרים הנקרא רוטנג-פס (גובה של כ- 4000 מטר - היינו ממש בתוך העננים) השייך לאזור של עמק קולו. בפסגת ההר יש שלג ואטרקציות לתיירים כאשר הדרך לשם מלווה בנופים מרהיבים של הרים גבוהים, עמקים ומפלים. הכביש המוביל לפסגה נראה כמו נתיב אחד, אך מסתבר ששני אוטובוסים בכיוונים הנגדיים נוסעים שם ללא בעיה. למרות שלמראית עין יש כביש סלול לפסגה, הנסיעה כולה הינה דרך עקלקלה מלווה בקפיצות, במפרים ובחילות במשך כשלוש שעות לכל כיוון, בחלק מהזמן גם הייתה מוזיקה הודית (הרבה פחות טובה מזו שהייתה במסיבה). כיוון שאנחנו התיירות היחידות שמחוץ להודו שלקחו חלק בטיול המדריך היה מעין המדריך הפרטי שלנו, תמיד דאג לנו, נתן לנו המלצות והסביר לנו דברים על המקום.
שני ואני בתלבושת עמק קולו המסורתית
תמונה עם המדריך
הפסקות חשמל בהודו בכלל ובמנאלי בפרט הן דבר נפוץ מאוד - בממוצע הפסקת חשמל אחת ביום, על כן פנס (ועדיף פנס ראש) הוא מותרות שימושית בהחלט. באחת הפעמים שישבנו במסעדה כל שולחן קיבל נר בזמן הפסקת חשמל ומצאנו את זה משעשע לתעד את הפסקות החשמל (בדיעבד זה ממש לא...).
באיכות טובה רואים אותנו כרוחות רפאים:
באותו רחוב פגשנו גם את דיפק וסאני, שני אחים ממשפחה ענייה שעובדים בצחצוח נעליים. דיברנו איתם קצת ולמדנו קצת על העוני ועל מחיר הלימודים. הילד הקטן לא הולך לבית הספר כיוון שאין למשפחה מספיק כסף. לפעמים הם הולכים לשיעורים בודדים והאח הגדול מלמד את האח הקטן. שני ואני ממש התאהבנו בסאני (הילד הקטן ) וראינו כי הוא ילד מבריק שיודע אנגלית ממש יפה, טוב יותר מהרבה אנשים אחרים בהודו והחלטנו לתרום לו כסף כדי לקנות ספר או לקחת 3 שיעורי לימוד - הוצאנו ממנו הבטחה כי הכסף הזה יהיה למטרה זו בלבד, נקווה כי כך יהיה ...
אם לא דיברתי עדיים על הנהיגה בהודו, התמונה ממחישה חלק מהעניין
העיקר בתמונה זו היא האשה ששוטפת כלים ברחוב (אני שם רק כדי שהיא לא תפגע...)
גם כאן המקומיים חושבים שאני הודית, חלקם פשוט פונים אליי בשפה ההינדית, חלקם שואלים אותי אם אני פנג'אבית (מדינה בהודו), והיו כאלו שאף התערבו בינהם על המוצא שלי, כנראה שזה ימשיך עד לסוף הטיול....
