קשמיר - סרינאגאר 21/07/207-25/07/2007
קשמיר זהו מחוז (בכל פעם שאני אומרת מחוז הכוונה בעצם לתת מדינה בתוך הודו...) בצפון הודו שמעורר מחלוקת טריטוריאלית מאוד קשה בין הודו לפקיסטן ולכן יש בו נוכחות מאוד גדולה של צבא ומשטרה לאורך כל הכבישים הראשיים ורחובות העיר. ברגע שאתה נכנס למחוז אתה מרגיש כאילו מתרחשת מלחמה (אמא, אל תדאגי - בפועל זהו רק אמצעי הרתעה מפני המליציות), מידי פעם כוחות משטרה או צבא עוצרים את הרכב שלך ובודקים דרכונים ויש לא מעט מחסומים בדרך שמעכבים ומתישים אותך. אחרי שאתה מגיע לעיר הבירה - סרינאגאר, אתה עוד יותר לא מבין למה הגעת למקום הזה שנקרא קשמיר. העיר נראת מאוד עלובה ולא מתקדמת, הרגשתי כאילו אני נמצאת בעיר במדינה מוסלמית לא מפותחת, הן בגלל השלטים בשפה הקשמירית (הדומה בכתיב לערבית), הן בגלל החורבות ברחובות, אופי החנויות, הצבעים הקודרים, המסגדים ברחבי העיר והנשים בבורקות השחורות (בורקה זהו כיסוי הראש שמאפשר לראות את העיניים בלבד, וגם זה דרך רשת). רק כאשר הגעתי לאגם נייגין הבנתי למה נסעתי את הדרך הארוכה כל כך עד לסרינאגאר (14 שעות מדהרמסלה). האגם מלא בבתי סירות (House boat), כל בית סירה הוא עולם בפני עצמו שם אפשר לחיות ימים רבים. מה עושים בבית הסירה? למעשה כלום! זה בדיוק הקטע, לרבוץ ולהנות מהשקט והנוף. בין לבין אתה גם קורא ספר, אוכל ועושה סיבוב באגם. בבית הסירה אין לך שום צורך להזיז את הגוף, הכל מגיע אליך, ישנן שיקארות (סירות שנראות כמו גונדולות המסתובבות באגם) שמכילות הכל, שיקארת שקם (שמספקת הרבה ג'אנק פוד ובפרט תפוצ'יפס, שוקולד ועוגיות), שיקארת מוצרי עיסת נייר, שיקארת מאפייה (רוב העוגיות ממש לא טעימות), שיקארת תכשיטים, שיקארת גילופי עץ, שיקארת ירקות, שיקארת פרחים ועוד....בלי שום קשר לזה, בעלי בית הסירה מספקים לך ארוחות מלאות במהלך היום ואתה רק הולך ומתנוון.....
בתי סירות נולדו בתקופת הבריטים, כאשר הם רצו לקנות אדמות ולא נתנו להם הם החלו לבנות בתי סירות. אנחנו לנו בבית סירה שנקרא "Yadgar", ככה נראה בית הסירה שלנו
המרפסת בבית הסירה שימושית יותר מהחדר, כאן אפשר לנוח, לקרוא ספר, להסתכל על הנוף, לאכול, לשחק קלפים.... 
זוהי פינת האוכל , שם אכלנו עם 4 הבנים שטיילו איתנו בקשמיר....
שיקארת פרחים
שיקארת שקם (גם הרוכלים צועקים ברחבי האגם "שקם, שקם".....)
אחד הרוכלים שהגיע למכור מוצרי עיסת נייר, עלה אל המרפסת של בית הסירה ופרש את מרכולתו, העיקר שנקנה...(גם לקניות לא צריך לזוז בבית הסירה)
זהו דין, האיש שמשרת אותך בבית הסירה, מנקה, מגיש את האוכל ועוזר בכל מה שתבקשי. בן אדם נחמד מאוד שעושה הכל כדי להנעים את זמנך בבית הסירה...דין אהב לקרוא לכל הבחורות Honey, והיה צועק זאת במבטא ההודי שלו בכל פעם שרצה לקרוא לי או לשני.....
אני וברונו (אחד הבחורים שטיילנו איתנו) יצאנו לסיבוב בשיקארה הפרטית...
אז למעשה לא נקברתי כל הימים האלו בבית סירה (פשוט לא אני) ויצאנו לטיול באגמים השונים עם שיקארה לתיירים, בדרך ביקרנו בגנים שנחשבים יפים בהודו אך הם לא מתקרבים אפילו לגנים הבאיים למשל....
תמונות מהדרך לגנים....
בדרך היו גנים שלמים של לוטוסים ע פני המים, מחזה יפה ביותר....
תמונה מהגנים עם פרח לוטוס מהדרך (גולזר ה"נהג" קטף לנו)....
ביומי האחרון בבית הסירה החלטתי לבקר את שוק הירקות הצף. שוק זה מורכב ממקומיים רבים שמגיעים לפנות בוקר ומוכרים את מבחר הירקות הטריים שהם קטפו במהלך הלילה. השוק מסתיים בשבע בבוקר ואז הם מוכרים את הסחורה בחנויות ברחבי העיר. כדי להגיע לצפות במחזה בזמן היה עליי לקום בארבע בבוקר, הבנים לא התכוונו לקום בשעה כזו ושני לא הרגישה טוב ברגע האחרון ולכן ביליתי את הבוקר לבדי.
גם שיקארת העוגיות הטריות הגיעה לשוק, לכן קניתי מהעוגיות המובחרות ביותר של הודו (האמת לא משהו) שנמדדו במשקל משנות הביניים.
זהו גולזר, הבחור שהסיע אותי כל הבוקר, עבודה ממש לא קלה לחתור במשך כמה שעות....
לאחר הביקור בשוק הצף, גולזר לקח אותי לביקור בחנות מפעל לדבש, שם טעמתי כ- 10 סוגי דבש שונים ולבסוף אף קניתי צנצנת דבש לוטוס שהיה בעל מרקם ייחודי וידוע כדבר טוב לבטן ולחוזקה של הגוף (התאים לי לקנות את זה לשני שלא הרגישה טוב). הדבש הזה ליווה אותי רבות והוא השתלב ממש טוב עם הפנקייקים בלאדאק.....
בנוסף, ביקרתי בחנות מפעל לייצור מוצרים מעיסת נייר, אישית אני הוקסמתי מכל מוצרי עיסת הנייר, עבודת יד מגניבה וצבעונית, הנה תמונה מהחנות.....
כיוון שהייתי לבד הטיול הקטן הזה בבוקר עלה לי הרבה כסף, אך הוא בהחלט היה שווה את זה. נהנתי מכל רגע :)
