כפר ארו 25/07/2007-30/07/207
כפר ארו נמצא אי שם בקשמיר, בעמק קטן בין הרים ירוקים ונחלים ומפלים ללא סוף, מקום מאוד פסטורלי ושקט. הכפר הוא אחד המקומות האותנתיים ביותר שהייתי בהם, אין אינטרנט, אין טלפון, מעט מאוד אוכל מערבי וכמעט ולא רואים תיירים בכפר.
הנה כמה תמונות מהכפר:
ביום הראשון יצאנו לטיול בעיירה הקרובה ביותר לכפר (חצי שעה נסיעה) הנקראת פאלגראם, לכן לקחנו אוטובוס מקומי, לאוטובוס אין שעות יציאה קבועות הוא פשוט מחכה עד שהוא יתמלא, נוסע לעיירה, מחכה שהוא יתמלא שם ומגיע לכפר, כך חוזר חלילה....
בקרבת העיירה הכרנו בן אדם אחד מאוד נחמד (בבגדים הכתומים בתמונה) המשמש כנזיר באחד מהמקדשים ההודים בארה"ב. לאחר מכן נתקלנו בהרבה הודים מאוד לא נחמדים, כאלו שרק רוצים לרמות אותך כדי להרוויח עוד כמה רופי, בינהם גם היו עובדי ממשלה ושוטרים ששיתפו פעולה...(ניסו למכור לנו ג'יפ במקוםפ לומר לנו מהו האוטובוס שעלינו לקחת לכפר שהינו זול במאות אחוזים).
תחנת האוטובוסים בפאלגראם. האוטובוסים ברובם הינם תוצרת טאטא - חברה הודית ועל כן הם מאוד צבעוניים ומצועצעים, בעלי מושבים המיועדים למימדים של הודים קטנים ורזים....
חוץ מלרבוץ, לקרוא ספר, לנוח ולשחק קלפים יצאנו שני, אני ועוד 3 מהבחורים שהיו איתנו - עידן, ברונו וניר (דודי היה חולה) לטרק של שלושה ימים באזור.
הנה כמה תמונות מהטרק:
האנשים המקומיים שפגשנו בטרק נקראים צוענים. אלו אנשים שמגיעים מערים כאלו ואחרות בקשמיר (כגון: ג'אמו) עם כל העדר שלהם (כבשים, עיזים, בפאלו וסוסים) למשך שלושה חודשים כדי להאכיל אותם בתקופת הקיץ וחוזרים בתקופת החורף לערים הגדולות. האנשים האלו גרים מרחק של כמה שעות הליכה מהכפר הקרוב ביותר, כך שאין להם דברים בסיסיים ביותר כמו שירותי רפואה ברחק של שעות ארוכות. במהלך הטרק הם אף פנו אלינו בקשה לתרופות ותחבושות, כאשר התחלנו לעזור להם הם אפילו הביאו אלינו את הפרה הפצועה שלהם כדי שנחבוש אותה ברגל - שם כבר עצרנו את העזרה....
לאחר כ- 4 שעות הליכה, הקמנו (לא ממש אנחנו) את המאהל באזור פתוח ומקסים, פשוט עוצר נשימה ביופיו ובמשך ה- 8 שעות הבאות רק ישבנו, אכלנו ושיחקנו קלפים - ממש פינקו אותנו בטרק הזה.
לאחר כמעט חודש שלם שלא אכלנו בשר טעים בהודו, החלטנו לקנות כבש מהצוענים הגרים באזור ולהכין לנו ארוחת ערב מלכותית. לאחר שראינו את הכבש החי שזה עתה קנינו היה לנו קשה יותר לקיים את הארוחה, ועדיין לא התקפלנו והביאו מישהו מהמקומיים שישחט את דולי הקטנה (למעשה זה היה זכר). אפשר לראות את ה"לפני" ו"אחרי" בתמונות הבאות:
ביום השני של הטרק היה עלינו ללכת פי שתיים זמן, פי שתיים מרחק, ולטפס צוק אחד מאוד תלול שזורם בו מפל. שני ויתרה על התענוג המפוקפק ונשארנו 4 אנשים. אני חייבת לומר שהטיפוס היה מאוד קשה, אבל ממש מספק. בסופו של דבר הגענו לאגם יפיפה, נהננו קצת מהנוף, אכלנו ארוחת צהריים וחזרנו חזרה.
בתמונה ניתן לראות אוהל על צלע ההר באמצע שום מקום (כ- 7 שעות הליכה מכפר ארו) שם גרים הצוענים....
העלייה למעלה הייתה מאוד קשה ותלולה, כמו שכבר אמרתי, אחד המקומיים שמטפס את זה כמו כלום מתוך שינה, נתן לי את מקל ההליכה שלו כדי שיעזור לי, בהחלט בן אדם נחמד....
בדרך היה עלינו לטפס ולהחליק על שטחי שלג, היה כיף אבל גם מאוד קר אחרי שנופלים על התחת....
בתי העץ הנראים בתמונה מקשטים את הנוף כולו וניתן היה לראות אותם לאורך כל הטרק, שם גרים הצוענים בתקופת הקיץ (בזמן החורף הכל מושלג)
כשאתה מבין שבאפלו הוא חיה צמחונית אתה ממש יכול להתקרב אליו....
האכסניה שישנו בה בכפר ארו נקראת Milkiway, אחת האכסניות הטובות ביותר שביקרתי בהודו, ולאחר התמקחות ממש טובה של שני גם הזולה ביותר (4 שקלים ללילה לבן אדם בחדר זוגי).
השהות שלי בכפר ארו הייתה הטובה ביותר בהודו. מקום מדהים המומלץ בחום לכל אחד.
לאחר מספר ימים בכפר החלטנו להמשיך הלאה לכיוון מחוז לאדאק, בדרך עצרנו במקדש לפני 1100 שנה (או יותר מה שנשאר ממנו). לקחנו מדריך שיסביר לנו קצת על שאריות המקדש.
אפשר לראות תמונות שונות של הקמא סוטרא על שאריות המקדש, בתמונה - זוג מתנשק.
