לאדאק - לה 1/08/2007-11/08/2007
אחרי נסיעה מפרכת של יומיים שלמים בהם אכלנו ונשמנו אבק הגענו לעיר לה שבמחוז לאדאק. למה נשמנו אבק? ההודים לא ממש אוהבים לסלול כבישים, הם לא רואים בזה צורך אמיתי כך שכשמחניק לך בתוך האוטובוס כי ההודים גם לא כל כך אוהבים להתקלח אתה מחליט לפתוח חלון ואז אתה מתחיל לאכול הרבה מאוד אבק...
האמת, האזור כולו נראה ממש כמו הנגב, רק שיש הרבה יותר נחלים, אגמים ושלג ומידי פעם ניתן לראות גם צמיחה ירוקה.
לה עצמה נמצאת בגובה של כ- 3500, לפעמים ממש קשה לנשום שם, שלא לדבר על לעלות כמה מדרגות....
בתמונה אפשר לראות אותי, שני, הרקולס (ברונו), טימון (ניר), שרק (דודי) ופינקי (עידן). הם קיבלו את הכינויים האלו במהלך הטיול בקשמיר, חלקם כבר התחילו להפנים את השם החדש למרות שזה היה תהליך קשה (עידן היה מעדיף להיות מוח ולא פינקי)....
רוב התושבים בלה הם בודהיסטים כך שבמקום ניתן למצוא לא מעט מקדשים בודהיסטים....
של מי הסארי היותר יפה? שלי או של שני?
באחד מהטיולים שלנו בעיר העתיקה מצאנו תצפית מאוד יפה על העיר....אי שם הרחק אפשר לראות את הרי ההימליה המושלגים, במציאות רואים אותם הרבה יותר טוב, נוף ממש יפה....
בהודו מוכרים את החלב כמו שמכרו אותו לפני שנים רבות בארץ, משאית שעוברת ברחובות. כל אחד מגיע עם כלי כלשהו שאפשר למלא אותו ופשוט עומדים בתור....
מידי פעם יש עבודות בכביש, בהם גם נשים לוקחות חלק כפועלות בניין. ההודים עדיין לא התקדמו מספיק כדי ליצור לעצמם מריצה והם מעבירים אבן אבן....מה שנקרא הטיפשות ההודית (שני ואני מצאנו הרבה קטעים כאלו...). זו אחת הדוגמאות לבזבוז זמן בהודו, מזל שלא היה לי שעון באותו זמן...
שני ואני החלטנו לעשות את הרפטינג הראשון שלנו בנהר הזאנסקר, הזרימה בנהר הייתה ממש חזקה, אבל לא מספיק כדי לסחוף אותנו במהירות. מדי פעם נתקלנו בכמה "מערבולות" בינוניות, היה ממש כיף....הבעיה הייתה שהשמש די בגדה בנו באותו יום ועם כל שפריץ של מים (והיו מלא כאלו) קפאנו מקור...הנופים שהיו בדרך היו די מגניבים, סלעים בכל מיני צבעים (אדום, ירוק, צהוב וכו') וצורות, צוקים ושמיים ממש ציוריים. היה ממש כיף!!!
תמונה מהרחוב הראשי בלה. ברקע אפשר לראות את הארמון בעיר העתיקה וההרים. ברחוב עצמו ישנן נשים רבות שמוכרות פירות וירקות, הן פשוט מתיישבות על המדרכה ופורסות את הסחורה. 
שמענו שיש אגם יפיפה בין הרים מושלגים שהנסיעה אליו כ- 5 שעות והחלטנו להצטרף לקבוצת ישראלים. מסתבר שהנסיעה ארכה 8 שעות כי המיניבוס לא סחב אותנו ושהאגם לא היה בין הרים מושלגים כל כך. אבל בכל זאת הוא היה ממש יפה ופסטורלי, החלק היפה יותר הוא שלא היו שם כל כך הרבה תיירים, היינו כמעט לבד עם המקומיים.באחד המעברים הגבוהים ביותר בעולם (למעשה השלישי בגובהו) עצרנו לשתות כוס צ'אי שהכינו לנו החיילים. היה לנו מאוד קשה לנשום (גובה 4800 מטר), אבל היה ממש נחמד לשבת ולדבר איתם, גם הם נהנו לראות אותנו, כנראה שממש משעמם במקום המאוד מבודד הזה.
את הלילה באגם עשינו אצל משפחה לאדאקית שבקושי דוברת אנגלית. בשני חדרים ו- 7 מיטות נכנסנו 12 אנשים. היה ממש מגניב לראות איך המשפחה חיה, ללא מקלחת ובטח לא מים חמים, שירותים הנמצאים בביתן מרוחק מהבית (למעשה זה רק חור באדמה, לא באמת שירותים במושגים שלנו), בית מאוד פשוט וצנוע שכולל רק את הדברים החיוניים, אין צורך בריצוף, שולחן או כסא (יושבים על הרצפה/שטיח ואוכלים על קופסת פח שמשמשת גם כארון), את התאורה מדליקים באמצעות חיבור חוטים ולא עם מתג, ועוד.... אכלנו ארוחת ערב ובוקר מאוד פשוטות ומקומיות - האמת שהיה מאוד טעים (לשם שינוי!). בזמן שהמשפחה בישלה לנו את האוכל אנחנו שיעשענו את הילדים הקטנים שראו בנו חייזרים. הילדה הקטנה לא שינתה את הפרצוף הכועס הזה שלה עד לרגע שהלכנו, שם היא נופפה ידה לשלום....הלאדאקים הם שונים במראם מההודים בקשמיר, במרכז או בדרום. הם דומים יותר לטיבטיים ולנפאלים, מלוכסני עיניים ואף רחב יותר....
הבית של המשפחה נמצא ממש ליד האגם, שם חיות המחמד הם העיזים החמודים, כשמרימים אותו הוא ממש כמו כלבלב גדול...
באחד הערבים הלכנו להופעה של התרבות הלאדאקית, שם ראינו תלבושת מצחיקות אבל די יפות. מסתבר שחלק מהן הם מסורתיות ולובשים אותם בחתונה. יש להם כמה סוגי כובעים מצחיקים שמוכרים אותם ברחובות והם משמשים אותם גם לפסטיבלים השונים שיש בלאדאק.
בריקוד האחרון הם הזמינו את הקהל לרקוד את הריקוד המסורתי והצטרפתי לחווייה, היה מאוד מצחיק, עד כמה שהריקוד הזה נראה ממש קל ומשעמם לוקח לך כ- 3 דקות להיכנס לקצב שלו. מזכיר מאוד את הריקוד הטיבטי שראינו במקלוד גאנג'...
אפרופו פסטיבל לאדאקי, הם ממש אוהבים מסכות והם מייצרים כאלו בכמויות, הכל גילופים עבודת יד. אני מאוד אהבתי את המסכות ואף שקלתי לקנות אחת, אך בעיית הניידות הכריעה.... 
הרבה מוכרים בהודו מסתובבים עם הסחורה על הראש....מה גם שאין פרחים שנראים יותר מלאכותיים מאלו....
בהרבה מחנויות הבשר בעיר הם נוטים להציג לראווה את הראשים של בעלי החיים.... לא ממש ברורה לי הסיבה....
שער הכניסה לעיר....
אחד הדברים שממש מעניינים אותנו בהודו זו התרבות המיוחדת שלהם, לכן החלטנו להיטפל למשפחה לאדאקית שאין לה חדר אירוח מוכן במיוחד לתיירים כמונו כדי ללמוד איך הם באמת חיים. לקחנו אוטובוס מקומי לאחד הכפרים שבאזור וחיפשנו משפחה שתאמץ אותנו, רגע לפני שהרמנו ידיים מצאנו בחורה נחמדה בת גילינו, שנתנה לנו לישון בחדר שלה ושל בעלה. היינו 24 שעות בבית לאדאקי והשתגענו מהשעמום!!! הם פשוט לא עושים כלום!!!!! ישנו צהרים, אכלנו וראינו טלוויזיה - בוליווד. זה כל מה שהם עושים!!!! האמת שהם בדיוק בחופש הגדול ללימודים, אז הם די מנצלים את הזמן ללא לעשות כלום. אכלנו אוכל לאדאקי, חלקו הפתיע מאוד לטובה וחלקו היה ממש מוזר. המשפחה היא בעלת מעמד די טוב באופן יחסי (טלוויזיה בבית זה לא משהו שיש לכל אחד), הילדים הולכים ללמוד בבית ספר והבית די חדש. הם יושבים על שטיחים ומזרונים, אוכלים שם ורואים שם טלוויזיה. המיטות שלהם ללא מזרונים באמת והם מורכבים מערימת שמיכות ושטיחים (כאבי גב רציניים). גם אצלהם השירותים הם חור באדמה המרוחקים מהבית. אין להם שום ברז מסוג כלשהו בבית ואת המים הם שואבים מהרחוב לתוך מיחם שיושב בחדרון קטן בבית - שם שוטפית כלים.
כיוון שהם היו ממש ממש נחמדים, שני ואני רצינו להכין להם כדורי שוקולד (הדבר היחיד שחשבנו שנוכל להכין), לא כל כך הלך לנו אך בסוף יצרנו עוגת שוקולד ובננות שהייתה די טעימה....
מנקות את האורז לארוחה....
אחת הבנות לקחה אותנו לטיול באזור כדי לראות את הנהר העובר ליד הכפר...היה ממש נחמד (במיוחד כשהיה כל כך משעמם לראות סרט הודי אחרי סרט הודי)
עזרתי להכין מאכל לאדאקי שנקרא סקיו, חתיכות בצק ממש מוזר שמכניסים לתוך תבשיל עם בשר כבש. בסוף היה ממש טעים, בהחלט הופתענו לטובה...
לעומת הסקיו, ארוחת הבוקר הייתה ממש מוזרה. כרוב מבושל עם בצק לא ממש מבושל....שני ואני אכלנו כמה ביסים כדי לא להעליב אותם....
באחד הימים, הדלאי למה החליט לבקר אותי ואת שני בלה, התיישבנו באחד מבתי הקפה בכדי להשקיף על הביקור וצילמנו כמה תמונות מהמאורע המרגש לכבודו תושבי המקום לבשו את מיטב בגדיהם:
זהו הדלאי למה בכבודו ובעצמו...
בין לבין ניסינו את המסאג' ההודי (אירוייבדיק), קנינו כל מיני שטויות, וביקרנו בבית קולנוע הודי. הסרט ההודי היה ממש מצחיק, מאוד מאוד קיטשי וגם מבלי להבין את השפה הבנו מה קורה בסרט, הוא היה מאוד מטופש וכלל כמה ריקודים של נשים הודיות לבושות במיטב הצבעים. ריקוד הודי שלם כלל כ- 5 תלבושות שונות, עשרות רקדנים ונשיקה תמימה בסוף. ההקרנה של הסרט היא בשיטה הישנה כאשר כל פעם מחליפים סרט, מדיי פעם הסאונד לא עובד ולעיתים יש כתמים שחורים על המסך. בכל פעם שיש שיבוש כזה או אחר כל ההודי באולם מתחילים לעשות רעש ולצעוק על המקרין כדי שיסדר את זה.
האולם עצמו היה מאוד גדול אך כסאות מאוד ישנים ולא נוחים המותאמים בדיוק לגודל של הודי אחד (וזה קטן מאוד!), אין מה לדבר על מזגן באולם או ריח טוב כלשהו. שני ואני היינו הבנות היחידות ובמקרה מצאנו תייר אחד נוסף שהתיישב לידינו. סה"כ חוויית הסרט ההודי עלתה לכל אחת מאיתנו שקל אחד בדיוק. היה ממש סבבה!!!!! (מזל שהחבר שלי לא היה איתי...כמות הקיטשיות שהייתה בסרט יכולה הייתה להרוג אותו....)
זוהי הסבתא והנכד:
המטבח שימש גם כחדר האוכל וכחדר השינה של בני המשפחה....
הבית של המשפחה נמצא ממש ליד האגם, שם חיות המחמד הם העיזים החמודים, כשמרימים אותו הוא ממש כמו כלבלב גדול...
באחד הערבים הלכנו להופעה של התרבות הלאדאקית, שם ראינו תלבושת מצחיקות אבל די יפות. מסתבר שחלק מהן הם מסורתיות ולובשים אותם בחתונה. יש להם כמה סוגי כובעים מצחיקים שמוכרים אותם ברחובות והם משמשים אותם גם לפסטיבלים השונים שיש בלאדאק.
בריקוד האחרון הם הזמינו את הקהל לרקוד את הריקוד המסורתי והצטרפתי לחווייה, היה מאוד מצחיק, עד כמה שהריקוד הזה נראה ממש קל ומשעמם לוקח לך כ- 3 דקות להיכנס לקצב שלו. מזכיר מאוד את הריקוד הטיבטי שראינו במקלוד גאנג'...
אפרופו פסטיבל לאדאקי, הם ממש אוהבים מסכות והם מייצרים כאלו בכמויות, הכל גילופים עבודת יד. אני מאוד אהבתי את המסכות ואף שקלתי לקנות אחת, אך בעיית הניידות הכריעה....הרבה מוכרים בהודו מסתובבים עם הסחורה על הראש....מה גם שאין פרחים שנראים יותר מלאכותיים מאלו....
בהרבה מחנויות הבשר בעיר הם נוטים להציג לראווה את הראשים של בעלי החיים.... לא ממש ברורה לי הסיבה....שער הכניסה לעיר....
אחד הדברים שממש מעניינים אותנו בהודו זו התרבות המיוחדת שלהם, לכן החלטנו להיטפל למשפחה לאדאקית שאין לה חדר אירוח מוכן במיוחד לתיירים כמונו כדי ללמוד איך הם באמת חיים. לקחנו אוטובוס מקומי לאחד הכפרים שבאזור וחיפשנו משפחה שתאמץ אותנו, רגע לפני שהרמנו ידיים מצאנו בחורה נחמדה בת גילינו, שנתנה לנו לישון בחדר שלה ושל בעלה. היינו 24 שעות בבית לאדאקי והשתגענו מהשעמום!!! הם פשוט לא עושים כלום!!!!! ישנו צהרים, אכלנו וראינו טלוויזיה - בוליווד. זה כל מה שהם עושים!!!! האמת שהם בדיוק בחופש הגדול ללימודים, אז הם די מנצלים את הזמן ללא לעשות כלום. אכלנו אוכל לאדאקי, חלקו הפתיע מאוד לטובה וחלקו היה ממש מוזר. המשפחה היא בעלת מעמד די טוב באופן יחסי (טלוויזיה בבית זה לא משהו שיש לכל אחד), הילדים הולכים ללמוד בבית ספר והבית די חדש. הם יושבים על שטיחים ומזרונים, אוכלים שם ורואים שם טלוויזיה. המיטות שלהם ללא מזרונים באמת והם מורכבים מערימת שמיכות ושטיחים (כאבי גב רציניים). גם אצלהם השירותים הם חור באדמה המרוחקים מהבית. אין להם שום ברז מסוג כלשהו בבית ואת המים הם שואבים מהרחוב לתוך מיחם שיושב בחדרון קטן בבית - שם שוטפית כלים.
כיוון שהם היו ממש ממש נחמדים, שני ואני רצינו להכין להם כדורי שוקולד (הדבר היחיד שחשבנו שנוכל להכין), לא כל כך הלך לנו אך בסוף יצרנו עוגת שוקולד ובננות שהייתה די טעימה....
מנקות את האורז לארוחה....
אחת הבנות לקחה אותנו לטיול באזור כדי לראות את הנהר העובר ליד הכפר...היה ממש נחמד (במיוחד כשהיה כל כך משעמם לראות סרט הודי אחרי סרט הודי)
עזרתי להכין מאכל לאדאקי שנקרא סקיו, חתיכות בצק ממש מוזר שמכניסים לתוך תבשיל עם בשר כבש. בסוף היה ממש טעים, בהחלט הופתענו לטובה...
לעומת הסקיו, ארוחת הבוקר הייתה ממש מוזרה. כרוב מבושל עם בצק לא ממש מבושל....שני ואני אכלנו כמה ביסים כדי לא להעליב אותם....הלאדאקים, כמו שאר ההודים אוכלים את האוכל עם הידיים, גם כשמדובר באורז....
באחד הימים, הדלאי למה החליט לבקר אותי ואת שני בלה, התיישבנו באחד מבתי הקפה בכדי להשקיף על הביקור וצילמנו כמה תמונות מהמאורע המרגש לכבודו תושבי המקום לבשו את מיטב בגדיהם:
זהו הדלאי למה בכבודו ובעצמו...
בין לבין ניסינו את המסאג' ההודי (אירוייבדיק), קנינו כל מיני שטויות, וביקרנו בבית קולנוע הודי. הסרט ההודי היה ממש מצחיק, מאוד מאוד קיטשי וגם מבלי להבין את השפה הבנו מה קורה בסרט, הוא היה מאוד מטופש וכלל כמה ריקודים של נשים הודיות לבושות במיטב הצבעים. ריקוד הודי שלם כלל כ- 5 תלבושות שונות, עשרות רקדנים ונשיקה תמימה בסוף. ההקרנה של הסרט היא בשיטה הישנה כאשר כל פעם מחליפים סרט, מדיי פעם הסאונד לא עובד ולעיתים יש כתמים שחורים על המסך. בכל פעם שיש שיבוש כזה או אחר כל ההודי באולם מתחילים לעשות רעש ולצעוק על המקרין כדי שיסדר את זה.
האולם עצמו היה מאוד גדול אך כסאות מאוד ישנים ולא נוחים המותאמים בדיוק לגודל של הודי אחד (וזה קטן מאוד!), אין מה לדבר על מזגן באולם או ריח טוב כלשהו. שני ואני היינו הבנות היחידות ובמקרה מצאנו תייר אחד נוסף שהתיישב לידינו. סה"כ חוויית הסרט ההודי עלתה לכל אחת מאיתנו שקל אחד בדיוק. היה ממש סבבה!!!!! (מזל שהחבר שלי לא היה איתי...כמות הקיטשיות שהייתה בסרט יכולה הייתה להרוג אותו....)
